שחכתי שיש לי את הדבר, עברה כמעט שנה שלמה מאז שכתבתי.. זה מוזר, אני מרגישה קצת מגוחחת.
יש לי דמעות בעינים, אבל אני לא משחררת אותן, כי אני צריכה להיות חזקה, אסור לי להודות בזה שכואב לי, שקשה לי..
הכי קשה לי כשהו לא כאן, ולראות אותו פעם בשבועים עושה את זה רק הרבה יותר קשה, זה כאילו לנסות להשלים עם זה שהוא כבר לא כאן אבל אז לקבל תזכורת, כאפה לפנים שמחזירה אותך למציאות..
הבן אדם שהכי סמכתי עליו, שדעתו הייתה הכי חשובה לי, החבר הכי טוב שלי, הכי אמיתי..
הוא נעלם.. הוא לא נעלם, אבל זה לא כמו פעם, שיחה שלנו היא פעם בשבועים והכל מסתכם רק בשעה אחת.
איך אפשר לסכם שבועים בשעה?! שבועים כל כך קשים וקריטים, שנה ראשונה בתיכון כיתה י', תיכון, מקום ענק ולא בטוח ברור, לא המקום המוכר.
הוא פשוט חסר לי..
זה קטע כזה חח, בני אדם, אתה יכול להיות רגע אחד מאושר, בעננים, ורגע אחרי כי לא שמחת מעולם, כאילו אתה לא יודע איך לחייך..
אתה צריך רק את הדבר הקטן הזה, הדבר שעושה לך כואב בלב, שמעלה לך כל כך הרבה זכרונות ודברים לראש...
ואז אתה לא מבין בעצמך, אתה לא יודע איך להסביר את זה, ואתה מנסה לחפש סיבות למה אני עכשיו ככה, למה לא בא לי לחייך (או למה אני לא מסוגל), ואתה אף פעם לא תודה בסיבה האמיתית, אפילו לא בפני עצמך, לפחות אני לא..
;){kind=link}