עד כדי כך שהינו ישנים אחד אצל השני, הייתי קוראת לאמא שלו אמא וככה הוא קרא לאמא שלי..
הינו ביחד כל הזמן..
הוא ממש היה החצי השני שלי!
אני יודעת שכשאומרים את זה זה נשמע קיטשי ומגוחך אבל כשמרגישים את זה באמת, אי אפשר לשחרר..
אז הינו מספרים הכל אחד לשני, אבל הכלללל !!
הוא היה הראשון שהיתי מספרת לו אם משהו היה קורה לי או אם אני צריכה לדבר הוא הראשון שאני יתקשר אליו!!
אבל הוא עבר לגור בארצות הברית.............
זה קרה לפני שנה, ובחודשים הראשונים הייתי אומללה! בכיתי כל יום, נרדמתי בבכי, לא הייתי מסוגלת ללמוד או בכלל לתפקד !!
אבל אני מספרת לכם את כל זה בגלל שאמרנו שנשמור על קשר, שלא חסרים היום דרכים לדבר, אם זה פיסבוק או סקייפ או טלפון..
וזה עבד בחצי שנה הראשונה באמת דיברנו, ועם הזמן זה התחיל להתפרק.. הפסקנו לדבר, לא שיתפנו יותר אחד את השני אבל לא הייתי מוכנה לשחרר לא הייתי מוכנה להשלים עם העובדה שזהו, זה נגמר..
ופתאום הוא חזר לבקר בארץ, בחופש הגדול, ברור שזה היה כל כך מדהים התחבקנו כל כך חזק! שלא רציתי לשחרר לעולם..
כשהוא היה פה זה היה נראה כאילו הוא בכלל לא עזב, כאילו הוא היה איתי פה..
אבל הוא היה חייב לחזור באיזשהו שלב..
ושוב ניסנו לדבר, ניסנו לשמור על קשר וזה לא עבד..
אני מספרת לכם את כל הסיפור הזה רק כדי להגיד שוויתרתי, שלחתי לו הודעה, שזהו הוא משוחרר..
השלמתי עם העובדה הכי קשה בעולם, שחברים באים וחברים הולכים..
לא מאמינה שלא נדבר יותר, כל פעם שאני חושבת על זה אני מרגישה שוב את הגוש הזה בגרון ואת העינים מתמלאות דמעות..
ואני מנסה לחשוב מה לא עשיתי נכון, למה הקשר לא עבד..
ואני לא מצליחה למצוא תשובה, רק נתקעת שוב עם הגוש הזה והכאב שבלב, כאב שלא יתרפא או יעלם לעולם !!
:');){kind=link}